הספינה שקמונה לדייג , למחקר , ולמלחמה

 

הדבר האחרון שחשבתי שיקרה לי לאחר שאפשוט את מדי, הוא שאחזור לעבוד עם יוחאי .

אבל זה קרה כפי שזה קרה, וכבר סופר על כך .

הצטרפתי איפוא שוב ליוחאי בדרכו החדשה, והנה שנינו בבגדי עבודה – עובדי מדינה .

המקום : ירושלים, משרד ראש הממשלה .

היחידה : המועצה הלאומית למחקר ופיתוח, המכון לחקר הימים והאגמים .

הדמויות שמולן אנחנו ניצבים : פרופ' אלכס קינן – יו"ר המועצה ; ד"ר אליעזר טל –           

מנ"כל המועצה ; גב' תמר אשל – מזכיר המועצה ; מר יעקב ספיר עובד בכיר במועצה ; ואחרון אחרון חביב, פרופ' משה שילה – יו"ר המכון .

חבורה שכזאת, שתענוג היה לבוא אליהם לירושלים ולהימצא במחיצתם .

קליטתנו היתה קלה וחלקה, וזאת בעיקר הודות למנ"כל המועצה ד"ר טל, או לייזר קליין

כפי שהכרנוהו, שהיה חבר ותיק מימי הפל"ים ומהימים הראשונים של חיל הים .

ד"ר טל, פעם ימאי והיסטוריון, וכעת : מיקרוביאולוג על פי מקצועו, ומנהל מועצה ממלכתית חשובה על פי תפקידו .

יוחאי, בהדרכתו החשובה של פרופ' משה שילה, למד מהר מאד לנסח את המטרות העיקריות שעמדו בפניו .

יוחאי אהב להתיעץ, ופרופ' שילה אהב ליעץ. איזה שילוב !

פרופ' שילה ז"ל, איש יקר וטוב.  ומה שהיה חשוב לנו: איש חכם, מהיר תפישה ובהיר שכל.

התוודענו לפעילויות הרבות שמתבצעות במשרדי ממשלה שונים  ובארגונים ממלכתיים, וחפשנו דרכים שיאפשרו את הכנסת  הגופים בעלי האינטרסים השונים תחת גג אחד . 

היו אלה אגוזים קשים אחד אחד : מחלקת הדייג במשרד החקלאות, מחלקת הדגה באותו משרד, יחידה במכון הגיאולוגי, היחידה ההידרוגרפית ברשות הנמלים, וחברת  "מקורות" .

"דרוש בנין ראוי למכון, דרוש לו ציוד, והעיקר :דרושים לו כלי שייט " . כך חזר ואמר יוחאי, והתחיל לפעול בכיוונים אלה ללא לאות, כשאני משמש לו יד ימין ועזר כנגד .

הנקל לשער כמה מחסומים בירוקרטיים היה עלינו לעבור, וכמה מעקפים היה עלינו לבצע, עד שגובשה והושלמה תכנית להפיכת המכון לחברה ממלכתית מכובדת .

התרוצצנו בארץ לאורכה ולרוחבה ולא הרגשנו בחלוף החודשים :

הנה רק אתמול היינו בקיץ 1966, וכבר אנחנו עומדים בראשיתה של שנה חדשה, 1967 .

יש הרבה מה לספר על  הקמת המבנה המיוחד לחוף הים בתל שיקמונה, על הציוד המיוחד שנרכש, על  תכנית השתלמויות שנכנסה להילוך גבוה, וכו' וכו' . את כל אלה, אני משאיר לאחרים לספר, כי יש פה סיפורים שיכולים למלא ספר שלם בפני עצמו .

אני רוצה להתעכב ולספר על נושא אחד בלבד הקרוב לי במיוחד : על הספינה שיקמונה .

 

לאחר בדיקות רבות, ובהתחשב במיגבלות כספיות, שם יוחאי את עיניו על אחת מספינות הדייג הישראליות שפעלו בים סוף.לא תהינה בעיות מיוחדות לשפץ את הספינה ולהפכה לספינת מחקר". כך חשב, וגם קבל גיבוי מכל אלה שאליהם פנה – בעיקר מצרכנים לעתיד לבוא .

זו היתה ספינה שנבנתה בגרמניה מכספי השילומים ופעלה בהתחלה בים התיכון. היא השתיכה למערך המילואים של חיל הים, ובוצעו בה התקנות מיוחדות על מנת להכשירה

לפעילות מבצעית .

אני הכרתי היטב את הדגם הזה – 26 מטר – וגם את הדגם הקטן יותר – 21 מטר – כי בהיותי ראש ענף ציוד 4 בחיל הים, הייתי אחראי להתקנות שבוצעו בכל הספינות הללו.

"וכיצד תגיע הספינה לים התיכון ?"  זו היתה השאלה הראשונה ששאלנו .

"דרך תעלת סואץ, ושלא יתהפכו לכם המעיים", כך ענה יוחאי, ועיניו נצצו משמחה .

מרעיון לביצוע, ותוך זמן קצר נשלחתי לג'נבה ע"מ להפגש עם ידיד ותיק, אביגדור סלוצקי.

אביגדור סלוצקי, או ויקטור כפי שכונה בפי כל, היה ירושלמי ממוצא יווני, קצין מודיעין בחיל הים, שהפך להיות איש עסקים בינלאומי ובעל חברת האניות "אולסיז".

"היה איש……".

נציגו של ויקטור בארץ היה משה רבינוביץ' ,ותיק הפל"ים וההעפלה.

הוא היה מפקדי הראשון על ק- 20 בשנת 1948 עד שהוחלף ע"י דוד מימון ואח"כ ע"י מוקה לימון, וככזה אזכרהו תמיד .

שם החברה שאותה ניהל משה רבינוביץ' עבור ויקטור היה "שר-ים", ומקום מושבה – חיפה .

משה רבינוביץ' התפרסם בתקופת ההעפלה, כאשר הנהיג את מאבקם של מעפילי הספינות

                                           הספינה שיקמונה –המשך (2) 

 

"דוב הוז"  ו"אליהו גולומב" בנמל האיטלקי לה-ספציה . מאבק שכלל שביתת רעב מפורסמת של אלפי המעפילים, עד שהתגברו על סירוב הבריטים להפלגתם ארצה .

משה רבינוביץ' ז"ל, חבר מושב "היוגב" שנשא לאישה את מימי, אם האלוף עוזי דיין ואלמנתו של זוריק,  אחי משה דיין, שנפל בקרב ברמת יוחנן במלחמת העצמאות .

נו איפה יש עוד אנשים כמו משה וויקטור? ואז מה הקונץ לעשות עסקים עם אנשים כאלה ?

"סע לז'נבה לויקטור"  אמר לי יוחאי קצרות,"ובקש אותו לעזור לנו להעביר את אחת מספינות הדייג הפועלות בים סוף לים התיכון. לא מסביב לאפריקה אלא  דרך  הסואץ  !".

הצטידתי בחליפת חורף, ובראשית פברואר 1967 טסתי לז'נבה .

ויקטור קבל אותי יפה, וכבר בהתחלה אמר לי שהדבר הטוב ביותר שהוא יכול להציע זה שהנושא יטופל ע"י ידיד ושותף יווני שלו בשם ג'ון פטרס .

"פטרס הוא בעל אניות מפיראוס, והוא גם נמצא בקשרי עסקים עם חברת 'צים' ".

בראשו של ויקטור כבר התגלגלה תכנית : "אחרי שתחליטו איזו ספינה אתם רוכשים,  פטרס יקנה אותה, ויעביר אותה לדגל יוני. במקביל הוא יגיס צוות משלו, והם שיעבירו את הספינה דרך הסואץ ליון . סוף הפרויקט יהיה פשוט : בדרך לקפריסיו תיסטה הספינה  ותפנה את חרטומה לכוון נמל חיפה ".

הוא סיים ואמר :"הספינה תימסר לכם בנמל חיפה. אם זה נראה לך, אז OK , ונתחיל מיד לעבוד על זה .על כסף נדבר בהזדמנות אחרת". 

ויקטור התחיל לחפש את ג'ון פטרס, כדי לספר לו באופן כללי על הנושא, וע"מ לבקש אותו  להסכים לפגוש אותי ביון .

החיפוש אחרי פטרס נמשך כמה ימים, ואני נשארתי בהמתנה בג'נבה, תוך ציפיה לשמוע שאני יכול לטוס לאתונה .

 

הציפיה לא היתה קשה עבורי. נהנתי מכל יום של שהייה בג'נבה : ביום –טיולים בסביבה, ובערבים – בילוים בלתי נשכחים עם ויקטור ועם עזריאל עינב .

הנה עוד שם : עזריליק :

חבר מימי הפל"ים, שהיה אלחוטאי ופעיל העפלה, וכעת איש עסקים מצליח שגר בז'נבה .

"אוי, כמה שמן הבחור". כך חשבתי כאשר נפגשתי אתו בערב הראשון ובקושי הכרתי אותו .

אבל מתרגלים במהרה . האיש פשוט לא נותן לך להיות נבוך, ושופך עליך מכל טוב .

"כמה שמן – ככה חביב ונדיב". זה היה הסיכום שלי כבר בערב הראשון כשבילינו חבורה שלמה – כולם כולם אורחים שלו – במועדון לילה יוקרתי . שום דבר לא היה יקר עבורו .

אני הייתי שם בג'נבה בשליחות ממלכתית, הייתי מסודר מכל הכיוונים, ולא נזקקתי לשום

עזרה חומרית. אבל ידוע ידעתי, שאם אתקל בקשיים איזה שהם, עזריליק יחלץ אותי .

ברבות הימים  נפגשתי אתו די הרבה. חלו בו הרבה שנויים : יותר עשיר, יותר רזה, ויותר חולה. לדאבון הלב : הרבה  הרבה יותר חולה .

אבל במה ששיך לחביבות ולנדיבות, לא חל שום שינוי . כמו אז בג'נבה, ואני תמיד הזכרתי לו את זה .

 

אחרי כמה ימים בג'נבה התקבלה תשובה מיון שאני מוזמן לפיראוס להיפגש עם ג'ון פטרס .

הזמנתי טיסה ומלון באתונה, וסיכמתי שאתקשר לביתו של פטרס כאשר אגיע ואתמקם, או ישר למשרד – תלוי בשעה שאנחת .

התקשרתי מחדרי במלון . השעה היתה שעת צהריים מוקדמת, ופטרס היה במשרד .

"ברוך בואך ליון" אמר לי פטרס והמשיך : " יש לך מספיק זמן לנוח. אבוא למלון להוציא אותך לארוחת ערב. תהיה מוכן לצאת בחצות. ניפגש בלובי ".

נבהלתי וחשבתי שאני לא שומע טוב .

"בחצות ?" שאלתי .

"כן זה מוקדם מדי עבורך ?"

"לא. לא. לא " עניתי, והוספתי שאין לי שום בעיות בנדון .

לקח לי יותר מיום שלם להבין את סדר היום של היונים בכלל, ושל פטרס בפרט .

יצאתי לטייל בעיר, והתאמצתי לא לאכול יותר מדי. מי יודע מה מחכה לי בערב ?

ג'ון פטרס הגיע למלון כמעט בדיוק בחצות. אתו יחד הגיעה גם בחורה צעירה יפיפיה .

הוא נראה רענן וחביב, אמר כמה מילות של ברכה, ואח"כ : "נא להכיר את אשתי " .

לא דברנו בעניני עבודה בכלל, ורק פטפטנו על הא ועל דא. ובעיקר : על ישראל, על ויקטור, ועל אניות .

                                              הספינה שיקמונה – המשך (3)

 

לא היו לו לג'ון שום בעיות בכל מה שנוגע לביטחון עצמי ולשטף דיבור עד למסעדה .

הגענו למסעדה, ושם, ליד שולחן שהוכן כנראה מבעוד מועד, חיכו לנו כמה אנשים שהוזמנו גם הם לבילוי הלילי .

האוכל היה מצוין, וכך גם התכנית והמופע של האומנים .

כשהסתימה התכנית, וכשהבקבוקים התרוקנו, חשבתי שאנחנו בדרך חזרה למלון . מהר מאד

הסתבר לי שטעיתי .טעיתי ב 180 מעלות . עברנו מבר לבר, עד שלבסוף נחתנו במלון הילטון. שם רק התחלנו לבלות עד השעה… חמש לפנות בוקר .

אני זוכר ששתיתי הרבה מאד, ושהמשקאות ירדו לי לרגליים, אבל בשום פנים לא השתכרתי.

בחבורה שלנו היה גם פרופסור אחד די מבוגר ומאד סימפטי, והוא הרבה לדבר על ציונות ועל יהודי יון . אני שומר למזכרת תמונה משותפת שנעשתה אתו עם מלות ברכה שלו .

הלילה נגמר, ועוד רגע קט יפציע השחר .

פטרס הסיע אותי בחזרה למלון, ועדיין אף מילה על הנושא שלשמו באתי .

"לילה טוב לך ." כך נפרד ממני, והוסיף :"אני מתאר לעצמי שאתה  די עיף .לך לישון, ואני אשלח להביא אותך למשרדנו מאוחר יותר. בוא ונאמר בשעה אחת עשרה. מתאים לך ?" 

"מתאים מאד, ותודה רבה על ערב מקסים".

ג'ון פטרס היה קצת שתוי. הוא נשמע מבודח וקולני. אשתו לעומת זאת היתה שקטה

ומאופקת . היא פנתה לעברי ולחשה :"אל תדאג. אני אנהג מכאן עד הבית".

לפני שנפרדנו, הוסיף פטרס משפטים אחרונים בקול רם, וכדי שכולם ישמעו :

"אל תחשוב שאתה עוזב אותנו מהר . אתה תישאר פה אצלנו עוד ארבעה או חמישה ימים . אתה תבלה אתנו ערב ערב, וכל ערב יהיה יותר נחמד מקודמו . אתה גם תתארח בביתנו .

צריך להנות כל זמן שיכולים".

הסכמתי לכל מילה שנאמרה, אך רציתי שתגמרנה לו כבר המילים . רציתי להגיע למיטה ולישון . מתתי לישון .

ויהי ערב, ויהי בוקר, יום אחד – ביון .

 

כשאני מעלעל אחורה בדפי זכרונותי, אני משתומם מכמות הפרטים שאותם אני זוכר, ומחוסר הכשרון שלי להוציא את המוץ מהתבן . אודה ואתוודה :

כמה אני מתקנא בחכמינו, שידעו לרשום משפט אחד שאומר הכל. כמו :

"משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע. ויהושע לזקנים. וזקנים לנביאים. ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה. הם אמרו שלשה דברים….".

הנה אני, מספר על שיקמונה . אז איך לא אזכיר את ויקטור ? ואם להזכיר אותו , אז איך לא לספר עליו ? ואם בויקטור עסקינן , איך לא להיזכר בעזריליק ? וסתם ככה לחלוף עליו מבלי להתעכב ? וכולי וכולי .  זה כל הסיפור שלי, ועם זה צריך הקורא להתכסות .

להתכסות, או לזרוק את השמיכה לכל הרוחות .

ועוד משהו שיש לי לומר : בפאתי קודקודי מסתתר לו ארון קטן. ובארוני – כתרים וקוצים,

מעשי ידי להתפאר .

וככה זה קורה לי מבלי שיש לי שליטה : כל פעם שאני מעלה  שם שקשור איכשהו לעברי, אני רושם אותו, ובו זמנית מושיט יד לארון להוציא ממנו – הכל לפי הענין – כתר או קוץ .

אם לגנוב ולשנות שורה מתוך "העורב" של אדגר אלן פו, יתחרזו להם המילים שלי ככה :

"ופתחתי את ארוני בעודני מספר….קוץ או כתר, לא יותר" *.

 

למחרת בבוקר הגעתי למשרד של "האחים פטרס – בעלי אניות" .

לאחר דברי נימוסין קצרים והכרויות עם אנשי המשרד, נגשנו לתכלית .

פטרס פתח : "כשויקטור צלצל וביקש ממני לעזור לכם, ראיתי את הדבר כפקודה. אנחנו

כמו אחים . ספר לי בבקשה מה אתם רוצים ממני בכלל ובפרט ? ".

ספרתי על הרעיון שלנו להעביר ספינת דייג ישראלית מים סוף לחיפה דרך תעלת סואץ .

ג'ון הקשיב ואמר : "אינני רואה שום בעיה. אנחנו נרכוש את הספינה, נשנה דגל, נכין אותה להפלגה, נאייש אותה באנשים שלנו, ולדרך. כל מה שדרוש לנו מכם, זה רק איש קשר צמוד,

ורצוי שהוא יהיה איש טכני.".ג'ון דבר בשטף, ולא הפסיק לדבר, עד שגמר לומר את כל מה שיש לו לומר על הנושא ":

"תן לי כמה ימים לבדוק את ענין העברת הבעלות ואת איוש הצוות, ואז אוכל לתת לך לוח זמנים לביצוע . באשר להוצאות : אין לכם מה לדאוג כלל . הכל על חשבוני, ואם תהינה הוצאות חריגות במיוחד – אודיע לויקטור ונראה מה לעשות".

בזה הסתים הדיון, ונלקחתי שוב להעביר שעות פנאי ולבלות .

ג'ון פטרס הוציא אותי לסיור קצר בעיר פיראוס, ואחרי שסעדנו קלות , אמר לי :

"אני מחזיר אותך כעת למלון. לי, יש לי עבודה לעשות כאן . בחצות יבוא הנהג שלי לקחת אותך לביתי. שם נשב ונשתה משהו .  אח"כ נצא לארוחת ערב במסעדה מצוינת .

נראה לך ?"

התחלתי להתרגל לסגנון , ועניתי : "כן כן".

וכך עבר עלי עוד יום. ויהי ערב , ויהי בוקר , יום שני .

 

במהלך היום השלישי הסתדרו כל הדברים החשובים : יש צוות, יש תכנית לרכוש את הספינה, יש לוח זמנים מוסכם, ויש הסכמה שכל סידורי התקשורת יעברו דרך ג'נבה , ויתועלו דרך אביגדור סלוצקי .

חיכה לי בפינה עוד לילה משגע , אחרי שקודם לכן ערכתי סיור מקיף באתונה העיר ובאקרופוליס.

"ראית מימך איך שוברים צלחות בלי לכעוס ?  כן ?  לא ?  מה ? "

סוף סוף ראיתי, ואני ממליץ . כי מי שלא ראה אורגיה לילית של שבירת צלחות ע"י אנשים מכובדים במסעדה מכובדת , לא ראה כלום . שיא השיאים .

כל יום ושיאו שלו . גם היום הרביעי, היום שגם בו נאמר "כי טוב", היה יום של שיא .

ביום הרביעי, שהיה יומי האחרון ביון, לקחו אותי ידידי לסיור חופים . מפרצים ומפרצים לאין ספור .

באחד המפרצים התנחלנו על שפת המים , והתישבנו לאכול במסעדה קטנה : שולחן אחד

בודד במקום שחוח אל .

על מקום כגון זה אמר לי פעם חבר רומני :" זה בדיוק המקום שבו השד אומר שלום".

"אל תשים לב לסובב אותך . האוכל טעים. יותר טעים מטעים , וגם טרי. יותר טרי מטרי".

נעזרתי במארחים , והזמנתי דג לפי המלצתם .

בעל המסעדה, בכבודו ובעצמו קפץ למים, צלל, ואחרי זמן קצר חזר עם שללו .

היה שוה לבוא לשם, והיה שוה לחכות לכל התהליך המיוחד הזה . פונקתי במעדן מלכים !

 

מאז אותו ביקור הזדמן לי לבקר ביון הרבה פעמים . גם באופן פרטי , וגם לצרכי עבודה במסגרת תפקידי בשירות הממלכתי . אני זוכר היטב את כל הנושאים שבהם טיפלתי ביון

באותם ביקורים , אבל לא נותר לי שום זיכרון  מבילוי מיוחד כלשהו .

מסתבר, שהארוח אצל ג'ון פטרס היה דבר מה אחר, והוא האפיל על הכל .

 

התכנית להעברת ספינת הדייג מים סוף לים התיכון בוצעה בשלמות וללא בעיות .

הדבר התאפשר בגלל העובדה שגייסנו למשימה הזאת את האיש הנכון למקום הנכון, את

חברנו משכבר הימים, את גרשון אגמון – קרלינסקי .

גרשון , חבר קיבוץ מעגן מיכאל ומכונאי בחסד, התנדב בשמחה למשימה , ויצא דרומה לים סוף כדי לנהל את המבצע ולהשתתף בו אישית עד לסיום המוצלח .

גרשון היה בן מחזור שלי בקורס 5 של הפל"ים . אחר כך נפרדו דרכינו , עד שנפגשנו שוב כעבור כמה חודשים .

אחרי קורס מפקדי סירות, ואחרי קורס חובלים, ואחרי השבת השחורה שטלטלה אותי למעצר ממושך בעתלית וברפיח , התמניתי להיות מדריך בקורס מספר 7, במכמורת .

יום אחד הגיע גרשון בסירה קטנה עם מנוע אוטבורד למכמורת.

הוא השיט את הסירה בעצמו מבסיס הפל"ים בקיסריה .

"נשלחתי על ידי יוחאי להביא אותך לקיסריה לשיחה אתו". כך אמר לי קצרות כאשר מצא אותי באוהל במחנה , ומיד הוסיף :

"אני אסיע אותך לשם בסירה שלי , ואני גם אחזיר אותך לכאן לאחר הפגישה".

לא ידעתי בכלל במה הענין , אבל אם יוחאי מזמין, מי אני שאסרב ?

קבלתי אישור ממפקד הקורס שלמה שלאוך , והפלגתי עם גרשון לקיסריה .

בקיסריה , לאחר פגישה קצרה עם יוחאי ועבודת שיכנוע קלה ומהפנטת , התנדבתי לעבור לשרת ביחידה החדשה שהקים – החוליה לחבלה ימית.

                                              הספינה שיקמונה – המשך (5) 

 

גרשון , כך למדתי באותו יום , עשה אותו דבר לפני .

חזרתי למכמורת, ואחרי שעשיתי שם את כל הסידורים הדרושים , בעיקר במה שנוגע

להדרכה , עברתי לקיסריה .

לא פה המקום לספר על "החוליה" של שנת 1946 . עוד אגיע לזה במקום אחר ובצורה

מסודרת . עוסקים אנו כאן בספינה שיקמונה , כשמדינת ישראל מתקרבת לשנתה העשרים .

ובכל זאת , ארשה לעצמי עוד סטיה קלה , כי יש לי עוד משהו קטן לספר על גרשון ועלי .

המשימה הראשונה שהוטלה עלי ועל גרשון ע"י יוחאי היתה לבצע , כבני זוג ,  סיור מודיעיני בנמל חיפה .

המטרה : לבדוק ולדווח על מיקומן של ספינות המשמר הבריטיות .

נכנסנו לנמל כפועלים והתחלנו לסייר ולרחרח , ממערב הנמל למזרחו .

לא עבר זמן רב , ונעצרנו ע"י סמל משטרה אנגלי . התשובות  לשאלותיו לא מצאו כנראה חן בעיניו , כי הוא פעל בזריזות ובתקיפות : ירד מהאופניים , הצמיד לשנינו זוג אזיקים , ופקד עלינו ללכת אחריו למטה המשטרה .

אוי לאותה בושה . ראונו עוזבים את שער הנמל כששנינו – כמו תאומים סיאמים – כפותים כפושעים , ומובלים למשטרה ברחוב המלכים .

יוחאי עקב אחרינו מרחוק , ואנחנו זהינו את מבטו המחייך והלועג, משל היינו שלומיאלים .

חוינו חקירות , הרבה חקירות , וע"י מומחים . אבל לא הצליחו להציל מפינו דבר .

בילינו לילה ב"קישלה", במחיצת פושעים עלובי נפש , ורק למחרת שוחררנו .

לא לפני שלקחו מאתנו טביעות אצבעות, ורק אחרי תשלום ערבות שיוחאי דאג כנראה שתינתן .

 

עברו עשרים שנה , והנה אנחנו שוב יחד – יוחאי , גרשון , ואני . שלושתנו בראש אחד מעבירים ספינת דייג ישראלית תמימה מהים האדום לים התיכון .

שם הספינה הוסב ל"שיקמונה" , ואחרי תקופה די קצרה של שיפוצים והתקנות היתה מוכנה וכשירה להפליג במרחבי הים התיכון כספינת מחקר .

 

אני מבקש להוסיף כאן כמה מילות פרידה מג'ון פטרס ומאישתו , ומאנשים נוספים שוזכרו על ידי לעיל .

לאחר מכן , אחזור לשיקמונה ולקורותיה , כפי שהם זכורים לי עד סתיו 1968 , מועד בו סיימתי את עבודתי במכון לחקר הימים והאגמים , ועברתי לירושלים , למשרד המסחר והתעשיה .

זמן קצר לאחר בוא השיקמונה לארץ , קיבלתי הודעה שג'ון פטרס ואישתו עומדים לבוא אלינו לביקור. התרגשתי כהוגן , והתכוננתי לארח אותם "כמו שצריך" .

ואכן , התאמצתי מאד להשיב לזוג הנהדר הזה כגמולו, ונדמה לי שהצלחתי .

אמנם אי אפשר להשוות בין מה שעשו הם למעני ביון לבין אירוח הגומלין , אבל לפי קנה מידה ישראלי , הציון היה מעולה .

במסעדות היוניות ביפו התנהג ג'ון כמו בבית : נכנס למטבח, בדק את המצרכים, ונתן לטבחים הוראות הכנה ובישול .

"בכל מקום אני רוצה להרגיש כמו בבית", קרץ וצחק .

בילינו כמה ימים יחד. טילנו הרבה ברחבי הארץ  - כולל אילת –  וגם ארחנו אותם בבתים.

היה כיף גדול, וכשנפרדנו , שמחתי לשמוע מהם דברי תודה ושבח .

מאוחר יותר התקשר גם ויקטור, מג'נבה , ואמר לנו  ש"הפטרסים" חזרו מאושרים לביתם .

הזוג פטרס :איכה ?

אני מרגיש רע מאד עם העובדה ששמם דלף החוצה מבאר זכרונותי ונעלם .

אין לי את מי להאשים , פרט את עצמי : "אז מה אם לקחו אתם כמתנת פרידה שני כתרים מתוך ארוני ? "

ואולי, אולי עוד אתקל בהם פעם באיזשהו אי שם . אלוהים גדול .

והאחרים ?  היחיד שאני נתקל בו מפעם לפעם בקיבוצו , במעגן מיכאל – הוא גרשון . 

היידה גרשון ! טוב שיש עוד עם מי לדבר ולהעלות זכרונות .

והאחרים ?

ויקטור, ויוחאי, ועזריליק – המה הלכו לעולמם . יהי זיכרם ברוך .

גם ידידי הטוב ומפקדי במכמורת לזמן קצר שלמה שלאוך – שילוח – או "שלאוכי" כפי שקראנו לו , נפטר ואיננו.

רק אתמול, לפני שלושים שנה , הרבינו להפגש כעובדי מדינה . שלאוכי דאג תמיד להזכיר  

                                        הספינה שיקמונה – המשך (6)

 

לי את ימי מכמורת , ואת "עריקתי" ליוחאי .

"מה , עוזבים קורס כזה עם חניכים/אריות כמו אורי בנר (בן ארי), ו'מלך' (יעקב בן ציון) ?"

 

במשרדי המכון לחקר הימים ברחוב העצמאות בחיפה תוכננו המהלכים הדרושים לקראת הפיכת האירגון לחברה ממשלתית .

הוחל בתכנון הבנין המרכזי שעתיד יהיה לאכלס את היחידות הרבות שהיו מפוזרות במקומות שונים בארץ ; הוחלט לרכוש ציוד ניווט חדיש לצרכי מיפוי מדויק של רצועת החוף ; הוחל בתכנון מעבדות באילת ובכנרת , והתחלנו לעבד תכנית להכשרה ולקליטה

של מדענים לעתיד לבוא .

שיקמונה  עברה שורה של שיפוצים והתקנות .  מחסני הדגים הפכו להיות חדרי מעבדה , והסיפונים והמנופים הותאמו לבצע פעולות דגימה ממעמקי הים . כל זאת במספנות ישראל. אנשי אגף הדייג של משרד החקלאות חיכו לשיקמונה בקוצר רוח . הם אמורים היו להפליג אתה בים התיכון מידי חודש בחודשו, ולבצע פרויקט מחקר מיוחד עבור הצי האמריקאי .

 

הימים של ערב מלחמת ששת הימים היו רוויי מתח בישוב , וכל מי שגר בארץ באותו זמן לא ישכח אותם לעולם .

והנה , דוקא בימי המתח האלה , אבד הקשר האלחוטי עם שיקמונה , שהיתה משייטת באותו זמן אי שם באגן המזרחי של הים התיכון .

יוחאי בן נון הצטרף להפלגה זו, דבר שהחמיר את התמונה , והכניס אנשים ללחץ .

היתה דאגה רבה שמא קרה משהו לספינה : האם טבעה ? האם טובעה ? האם נתפשה ע"י גוף עוין ? האם טעתה בניווט והגיעה לחוף מצרים ?

השמועה התפשטה במהירות הבזק, מלווים בסיפורים שונים . אי אפשר היה לשלול שום אפשרות , ואי אפשר היה לבטל שום סיפור .

הוחל בחיפושים אינטנסיביים , כולל שימוש במטוסים , בתחנות שידור , בחברות ספנות שונות ,ובפניות דיסקרטיות מגורמי חוץ .

הסיוט הנורא הזה נמשך כמה ימים, וככל שנקפו השעות מבלי שתבוא ידיעה איזושהי,

כך גדלה הדאגה וירד מצב הרוח .

והנה, לפתע פתאום התחדש הקשר עם השיקמונה .

שם בספינה, לא הבינו כלל מה המהומה סביבם , למה השידורים ברדיו , וכו' וכו' .

לנו , בחוף , לא היה רגע של שקט לפני כן , וגם לא לאחר שנמצאה האבדה .

לפני כן ממשפחות אנשי הצות , ואחרי כן מהגופים שעסקו במלאכת החיפוש : חיל הים, חיל האויר, המט"כל , משרד הבטחון , ומשרד ראש הממשלה .

"חכו –  חכו" אמרו לנו ."יחזור יוחאי, ויחטוף טוב טוב על הראש". והוסיפו :

"לא יועילו התירוצים למיניהם , גם לא שמכשירי הקשר התקלקלו" .

הלב של ראשי מערכת הבטחון היה כבד עליהם באותם ימים . הנה הם עסוקים כולם למעלה ראש בהכנות למלחמה העומדת לפרוץ כל רגע , ונוחתת עליהם מכה בלתי צפויה . רק זה היה חסר להם כעת : בלגן עם אלוף . ולא רק אלוף , אלא גם גיבור ישראל !

תמיד אמרו על יוחאי שהמזל הטוב הוא בן לויתו הטוב . גם הפעם שיחק לו מזלו : הוא נמלט מחקירה ויצא מכל הענין חלק . אפילו לא באו אתו חשבון כלל .

יוחאי חזר לארץ , תפש  את המצב הכללי , לא בזבז רגע מיותר, וניגש להכין לעצמו ספינה למלחמה .

השיקמונה גויסה , בוצעו בה התקנות מיוחדות עבור שייטת 13 , ויוחאי התמנה לפקד עליה פרצה מלחמת ששת הימים, ונראה היה שהאירוע הטרי עם שיקמונה התרחש ב…ימי קדם .

 

על חלקו של יוחאי במלחמת ששת הימים עת פיקד על השיקמונה , כתב שלמה אראל בסיפרו "לפניך הים". כנ"ל גם על חלקו של יוסלה דרור. שתי צפורים במכה אחת .

יוסלה גויס אף הוא למלחמה , והתמנה  כמפקד של  "מבואות ים", ספינת דייג לשעבר שהוסבה  לספינת בית ספר לקציני ים.

שני המפקדים הדגולים והאמיצים האלה אמורים היו לבצע פעולות חבלה בבסיסי הצי הסורי , והובילו על סיפון ספינותיהם לוחמי שייטת 13 .

המשימות לא בוצעו , אך לאו דוקא באשמת המפקדים , או ה"עסקנים" כפי שכונו השניים בספר ע"י שלמה .

לא לי הקטן להיכנס כאן לעובי הקורה בויכוח המבצעי על שרשרת המחדלים בזירה הסורית ביומה הראשון של המלחמה , אם גם שאין לי איזה שהם רגשי נחיתות בנדון . 

                                           הספינה שיקמונה – המשך (7) 

 

אני יכול רק להתנחם, וכאיש שמאמין באלוהי כל הדתות לומר כך:

"יוחאי ויוסלה המתים אינם יכולים לענות – בעולם הזה – להשמצות המכוערות של

שלמה , אבל הם כן יוכלו לעשות את זה ולבוא אתו חשבון בנדון בבית הדין של מעלה".

אכן, לא אכנס לעובי הקורה , אבל פטור בלי כלום אי אפשר לי .

אשמש איפוא סנגורם של ידידי היקרים בבית דין של מטה . כאן אינני זקוק ליטול רשות .

מאז ימי בפל"ים , דרך קורס חובלים , ואח"כ כמדריך במקצוע הניווט החופי והאסטרונומי, לא כהו עיני ולא נס ליחי בכל הקשור בידע בסיסי ויסודי של מקצוע הנביגציה .

בימים ההם גם לא התחמקתי מלהתנדב .

"אם לא יקראו לי , אבוא לבד". כך חשבתי, ורצתי להתנדב .

התמניתי קצין הניווט של שיקמונה ,  ובנוסף – כאחד שהכיר את הספינה לפני ולפנים – עזרתי גם לצוות שייטת – 13 בהכנותיהם .

גם לי עבדכם היה איפוא חלק "צנוע" בתיפקודה של שיקמונה במלחמה .

אני יכול לקבוע בודאות שלא היתה שום טעות בניווט לאורך כל המסע של הספינה –

קודם כל לכיוון קפריסין , ואחר כל מזרחה , לעבר  היעד בחוף הסורי .

גם לא היו עיכובים בגלל תקלה טכנית כלשהי .

הגמגום היחיד היה מכיוונו של הפיקוד העליון , שהסס , ולא אישר סופית להתחיל לפעול .

כאשר אין אישור סופי מלמעלה , וכאשר השמש אינה עומדת במקומה , אתה בהחלט עלול להיקלע למצב שאינך מסוגל לבצע פעולה מסוימת באותו לילה מבלי להפקיר לוחמים .

זה מה שקרה בדיוק כאשר ניתן , סוף סוף , האישור המצופה . נקלענו !

בדיקת זמן ומרחב ,  בדיקת מהירות השיקמונה ומרחקה מהיעד עם הינתן האישור לפעול, חייבו את יוחאי , לדאבון לבו הרב , להודיע שהוא מבקש לדחות את הביצוע ללילה הבא .

לא היה שום "הלילה הבא", כי הנה הנה , ואו-טו-טו , המלחמה על סף סיום .

ותודה לאל : בלי חיל הים .

תמיד תמיד הרי היו "ירוקים" בצה"ל שחששו מכך שחיל הים יסבך אותם .

 

היום, בראיה לאחור, ואחרי שאנחנו מנוסים באסונות מאסונות שונים – בעיקר כאלה שבהם

מפקדים עשו שגיאות גסות בשיקול דעת – אפשר להעמיד על נס מפקדים מסוגם של יוחאי ושל יוסלה .

הם ידעו ברגע הקריטי לשקול , ובקור רוח , את ההחלטה הנכונה .

החלטה נכונה , מול יצר ההרפתקה הטבעי והתעוזה ,  שהיו טבועים מימים ימימה בליבם .

 

שיקמונה חזרה ל"אזרחות", והמשיכה בתפקידיה כספינת מחקר .

בסתיו 1968, כשסיימתי את תפקידי כסגן מנהל החברה לחקר הימים והאגמים , היתה שיקמונה במיטבה , ובמלוא כוחה ואונה .

לעולם לא אשכח את מסיבת הפרידה שערכו לכבודי על סיפונה .

 .