דוד בן גוריון  כבשר ודם, או: המכנסיים למטה והמקל חובט

אבי ז"ל היה תלמיד חכם. נולד בסלונים, היה בוגר ישיבה, ובעל סמיכות לרבנות. היה תלמיד מצטיין במקצועות המתמטיקה, והתענין בספרות העברית החדשה. הורי עלו לארץ בראשית שנות העשרים ונקלטו בת"א ע"י דודתי אחות אמי ובעלה, שעלו לארץ בנערים תלמידים לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה.

דודי, חיים אריאב (קרופסקי), בוגר הגימנסיה הרצליה, קצין בצבא הטורקי, היה פקיד בכיר בסוכנות היהודית שנוסדה לאחר הכבוש הבריטי. הוא קבל לעבודה את אבי כפקיד וכממונה על קליטת העולים שהיו מגיעים ארצה דרך נמל יפו. הורי קבלו למגורים ”וילה” קטנה (צריף) בתוך מיתחם "בית העולים" שברחוב העליה, ושם נולדה אחותי הבכורה שולמית (ע”ש סבי ר' שלום). שולמית היפיפיה נפטרה בשבועות תרפ"ט, אחרי שרופאים לא הצליחו להצילה מהתקפת המעי העיור והיא אז ילדה כבת חמש. ב"בית העולים" נולדתי גם אני בשנת תרפ"ו, ובשכונת זו עברו עלי נעורי עד שמלאו לי שש שנים, ואז עברנו לגור בבית הקטן שבנינו אט אט, במשך חודשים ושנים, ברחוב ז'ן ז'ורס בתל אביב.

סיפורנו מתחיל בכך שדוד בן גוריון ורעיתו פולה נסעו לחו”ל להשתתף באחד הקונגרסים הציוניים. לא ידוע לי מתי בדיוק היה הדבר ובאיזה מקום התקיים הקונגרס. כנראה שהדבר קרה בתחילת שנות השלושים וארץ היעד היתה באירופה. לי מהדהד (משום מה) גם השם של העיר אטלנטה שבג'ורג'יה אר”הב. (הערה מאוחרת: בכמה עותקים מחקתי את אטלנטה כאפשרות . השם אטלנטה נחרט כנראה בזכרוני בגלל סיפור אחר ששמעתי בבית). מכל מקום, נסיעת משפחת בן גוריון נעשתה ע"י הסוכנות היהודית ועל חשבונה, וזאת על פי כללים ומפתח שנקבעו כנוהג לשיגור מנהיגי מפלגות בצירים לקונגרסים ציוניים. מתוך טעות מינהלית, ואולי משום שהכספים הועברו משני מקומות שונים, קבל מר בן גוריון סכום השתתפות כפול עבור הוצאות הנסיעה והשהיה בחו"ל. משהתגלתה הטעות, וזה קרה חודשים רבים אחרי מועד הקונגרס וגם אחרי שהכספים העודפים י'בוזבזו", נדרש מר בן גוריון להחזיר את הכספים. אך זה האחרון, סרב לכך בתואנות שונות שהתחילו ב ..... הכחשת העובדות.

גזברות הסוכנות היהודית לא נכנעה (יותר נכון לומר: לא ויתרה), ושלחה את אבי כגובה לביתו של בן גוריון, כשבידו פירוט התקבולים ומקורם. אבי,כפקיד ממושמע, יצא לביתו של בן גוריון בצפון העיר. הוא הוכנס פנימה, ושלף את הניירות שקשורים בחוב. בן גוריון התפרץ, ואמר לאבי שיגיד לממונים עליו שהם בעצמם הגנבים האמיתיים, ושאין לו שום כוונה להחזיר אפילו לא אגורה אחת. אבי הסביר לבן גוריון שהוא אינו צד במחלוקת, ושהוא רק נשלח לגבות כסף ונידרש שלא להרפות מבן גוריון עד שיאות להחזיר את הכספים ללא תירוצים.

בן גוריון יצא מהחדר למטבח כשהוא מלהיב את עצמו בדברי נאצה, וחזר עם מטאטא ביד. הוא היה כולו התרגשות, כינה את אבי בכל מיני שמות גנאי כ”יאה” לשליחם של "סמרקצ'ים" והתחיל להנחית עליו מהלומות אדירות בכל חלקי הגוף תוך כדי צעקות: "החוצה!”. אבי היה גם מבוהל וגם פגוע מהתבטותן אך לא החזיר מלחמה שערה, למרות שהיה גבוה יותר, חזק יותר, וצעיר יותר מבן גוריון. אבי צעק: "די" ו"לא”, אך בו גוריון המשיך להפליא את מכותיו. פולה שמעה את הצעקות. נכנסה לחדר, הפרידה בכוח בין השניים והתנפלה על בעלה במלים קשות: "מה אתך דוד, השתגעת? מה אתה רוצה מהמסכן הזה? הוא בסך הכל שליח, ואינו אשם במריבה שלך עם מנהלי הסוכנות." בסופו של דבר יצא אבי מבית בן גוריון חבול, מוכה, ו ....... בלי כסף.

הוא סבל פצעים וכאבים במשך ימים ושבועות, ונידרש לטיפולים רפואיים ממושכים. בימים ההם לא היה נהוג להגיש תלונות למשטרה. ובמיוחד ”לא” למשטרה זרה. משום כך יצא בן גוריון נקי מעונש על מעשי הבריונות שלו.

אני שמעתי את הסיפור פעמים רבות, כשאבי היה חוזר ומספר אותו בתוג ידידיו, מכריו, ובני משפחתו ־ בעברית ובאידיש. כשהיה אבי נשאל אם הכסף הוחזר בסופו של דבר, היה עונה בערבית :”ובאבוה”, כלומר: ועוד איך!