top of page

הספורים שסיפר לנו במשך השנים נשמעו יותר כאגדה, אבל הם אמת לאמיתה. חלקם מצחיקים, חלקם מסמרים שער. בחלקם מעורבים מגדולי האומה, אות למעורבותו האינטימית בתקומתה של המדינה

 

היד השחורה  - איך סולק מבית הספר על לא עוול בכפו

ליל הברווזים - ספורו  של מסמך סודי

דוד בן גוריון  כבשר ודם  - או: המכנסיים למטה והמקל חובט

 

איך הפסדתי עט פרקר

ברכת הירח - אהלן וסהלן

קיצוני שמאלי בכדורגל

ישראל ליברטובסקי, אהב דוברי עברית בעברית

ישראל בן רחל וגרשון ליברטובסקי - סיפור במעגל על יורם בר-ים

משה גאון

אבי מילר

ט"ו בשבט תרצ"א, נולדה אחותי יהודית

סגן מנהל המכון לחקר הימים והאגמים

היד השחורה

היד השחורה

בתקופת לימודיו בתיכון,  באחד הימים קיבל המורה לערבית מכתב אנונימי בחתימת "היד שחורה". . לאחר השוואת הטקסט במכתב לדוגמת כתב יד מהתלמידים, הגיע בית הספר   למסקנה כי יוסקה היה העבריין. יוסקה הכחיש את הטענה, אך בכל זאת הושעה מבית הספר.. מומחה לכתב יד שהובא מבירות הגיע למסקנה שהעבריין האמיתי הוא רחבעם זאבי, המכונה גנדי, שלימים  נהיה אלוף בצה"ל ושר בממשלה. גנדי נרצח ב-17 באוקטובר 2001, על ידי מחבלים. להלן הספור כפי שהתפרסם  בעתון מעריב

.

ליל הברווזים

 

ליל הברווזים
דוד בן גוריון כבשר ודם

דוד בן גוריון  כבשר ודם, או: המכנסיים למטה והמקל חובט

אבי ז"ל היה תלמיד חכם. נולד בסלונים, היה בוגר ישיבה, ובעל סמיכות לרבנות. היה תלמיד מצטיין במקצועות המתמטיקה, והתענין בספרות העברית החדשה. הורי עלו לארץ בראשית שנות העשרים ונקלטו בת"א ע"י דודתי אחות אמי ובעלה, שעלו לארץ בנערים תלמידים לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה.

דודי, חיים אריאב (קרופסקי), בוגר הגימנסיה הרצליה, קצין בצבא הטורקי, היה פקיד בכיר בסוכנות היהודית שנוסדה לאחר הכבוש הבריטי. הוא קבל לעבודה את אבי כפקיד וכממונה על קליטת העולים שהיו מגיעים ארצה דרך נמל יפו. הורי קבלו למגורים ”וילה” קטנה (צריף) בתוך מיתחם "בית העולים" שברחוב העליה, ושם נולדה אחותי הבכורה שולמית (ע”ש סבי ר' שלום). שולמית היפיפיה נפטרה בשבועות תרפ"ט, אחרי שרופאים לא הצליחו להצילה מהתקפת המעי העיור והיא אז ילדה כבת חמש. ב"בית העולים" נולדתי גם אני בשנת תרפ"ו, ובשכונת זו עברו עלי נעורי עד שמלאו לי שש שנים, ואז עברנו לגור בבית הקטן שבנינו אט אט, במשך חודשים ושנים, ברחוב ז'ן ז'ורס בתל אביב.

סיפורנו מתחיל בכך שדוד בן גוריון ורעיתו פולה נסעו לחו”ל להשתתף באחד הקונגרסים הציוניים. לא ידוע לי מתי בדיוק היה הדבר ובאיזה מקום התקיים הקונגרס. כנראה שהדבר קרה בתחילת שנות השלושים וארץ היעד היתה באירופה. לי מהדהד (משום מה) גם השם של העיר אטלנטה שבג'ורג'יה אר”הב. (הערה מאוחרת: בכמה עותקים מחקתי את אטלנטה כאפשרות . השם אטלנטה נחרט כנראה בזכרוני בגלל סיפור אחר ששמעתי בבית). מכל מקום, נסיעת משפחת בן גוריון נעשתה ע"י הסוכנות היהודית ועל חשבונה, וזאת על פי כללים ומפתח שנקבעו כנוהג לשיגור מנהיגי מפלגות בצירים לקונגרסים ציוניים. מתוך טעות מינהלית, ואולי משום שהכספים הועברו משני מקומות שונים, קבל מר בן גוריון סכום השתתפות כפול עבור הוצאות הנסיעה והשהיה בחו"ל. משהתגלתה הטעות, וזה קרה חודשים רבים אחרי מועד הקונגרס וגם אחרי שהכספים העודפים י'בוזבזו", נדרש מר בן גוריון להחזיר את הכספים. אך זה האחרון, סרב לכך בתואנות שונות שהתחילו ב ..... הכחשת העובדות.

גזברות הסוכנות היהודית לא נכנעה (יותר נכון לומר: לא ויתרה), ושלחה את אבי כגובה לביתו של בן גוריון, כשבידו פירוט התקבולים ומקורם. אבי,כפקיד ממושמע, יצא לביתו של בן גוריון בצפון העיר. הוא הוכנס פנימה, ושלף את הניירות שקשורים בחוב. בן גוריון התפרץ, ואמר לאבי שיגיד לממונים עליו שהם בעצמם הגנבים האמיתיים, ושאין לו שום כוונה להחזיר אפילו לא אגורה אחת. אבי הסביר לבן גוריון שהוא אינו צד במחלוקת, ושהוא רק נשלח לגבות כסף ונידרש שלא להרפות מבן גוריון עד שיאות להחזיר את הכספים ללא תירוצים.

בן גוריון יצא מהחדר למטבח כשהוא מלהיב את עצמו בדברי נאצה, וחזר עם מטאטא ביד. הוא היה כולו התרגשות, כינה את אבי בכל מיני שמות גנאי כ”יאה” לשליחם של "סמרקצ'ים" והתחיל להנחית עליו מהלומות אדירות בכל חלקי הגוף תוך כדי צעקות: "החוצה!”. אבי היה גם מבוהל וגם פגוע מהתבטותן אך לא החזיר מלחמה שערה, למרות שהיה גבוה יותר, חזק יותר, וצעיר יותר מבן גוריון. אבי צעק: "די" ו"לא”, אך בו גוריון המשיך להפליא את מכותיו. פולה שמעה את הצעקות. נכנסה לחדר, הפרידה בכוח בין השניים והתנפלה על בעלה במלים קשות: "מה אתך דוד, השתגעת? מה אתה רוצה מהמסכן הזה? הוא בסך הכל שליח, ואינו אשם במריבה שלך עם מנהלי הסוכנות." בסופו של דבר יצא אבי מבית בן גוריון חבול, מוכה, ו ....... בלי כסף.

הוא סבל פצעים וכאבים במשך ימים ושבועות, ונידרש לטיפולים רפואיים ממושכים. בימים ההם לא היה נהוג להגיש תלונות למשטרה. ובמיוחד ”לא” למשטרה זרה. משום כך יצא בן גוריון נקי מעונש על מעשי הבריונות שלו.

אני שמעתי את הסיפור פעמים רבות, כשאבי היה חוזר ומספר אותו בתוג ידידיו, מכריו, ובני משפחתו ־ בעברית ובאידיש. כשהיה אבי נשאל אם הכסף הוחזר בסופו של דבר, היה עונה בערבית :”ובאבוה”, כלומר: ועוד איך!

ליל הברווזים

 

מזח הנפט
My Channel

My Channel

Watch Now
איך הפסדתי עט פרקר

איך הפסדתי עט פרקר

משה ליפסון ואני, היינו זוג חבלנים בחוליה של יוחאי

גרנו במלון בהדר הכרמל, ומדי פעם היינו מבלים בבית של יוחאי ואמו.

לאחר פעולת מזח הנפט שנכשלה התמעטו פעולות החבלה של החוליה, ויוחאי חיפש פתרונות מחוץ למדינה.

קפריסין נבחרה ליעד, ויוחאי ואני הפלגנו לשם.

 בקפריסין יוחאי נעצר וגורש לארץ כמעפיל, ויוסלה דרור מונה למחליפו, והוא שתכנן ופיקד על פעולת החבלה באונית הגירוש אושן ויגור.

יוחאי, בהיותו בארץ, פנה למשה ליפסון שיצא לקפריסין לעזור ליוסלה , ולחבריו לפעול כחבלן, אך הוא אחר את המועד, והגיע לאי יום לאחר הפעולה שבה יוסלה נתפש ונעצר.

אני פגשתי את משה בחוף, כששנינו לא ידענו שיוסלה נעצר וכששנינו מחפשים אותו.......לשוא. 

ההתרגשות הייתה גדולה, לא יכולתי להתאפק  והדלקתי סיגריה. משה מיהר והדליק סיגריה מתוך שלי.

סיגריה מסיגריה, ואמר בקול :״הפסדת״!

הפסדתי עט פרקר 51 שעליו התערבנו כמה חודשים לפני כן שנפסיק לעשן, ושהמעשן הראשון ישלם.

שילמתי, והמשכנו שנינו לעשן זמן רב.



 

ברכת הירח

       ברכת הירח

המ״מ בר-עתיד וילנצ׳וק, המכונה ביל, מראה לחניכיו את ברכת הירח של מנחם קרופסקי/אריאב

להלן סיפור סבתא, מימי הפלמ״ח בעין חרוד, 1944:

                                                   אהלאן-אהלאן

ביל היה מ״מ חדש במחלקת פלוגה ו׳ בעין חרוד, וערב אחד הוציא אותנו לתרגיל אש לילה..כביכול. יצאנו מהמחנה לכיוון הגלבוע, חצינו את הכביש הראשי, חלפנו על פני מטעי גפנים, כשלפתע שמענו פס,פס - אות לעצירה שקטה. נעצרנו..לא ידענו מדוע נעצרנו.עברו דקות רבות עד שביל עבר בין החניכים וביקש מהם להתקרב אליו וליצור חצי מעגל. לא הבנו מדוע, אבל ביל ידע. כשהתקרבנו, ראינו לפנינו סוס עומד ואדם יושב עליו ולא זז. חיכינו וציפינו, והנה הירח צץ לו מעל הגלבוע . הגבר, מנחם קרופסקי, בן עין חרוד, בנם של דב וברוריה, בני דודו חיים אריאב ושלי, נתן שאגה :״אהלאן -אהלאן״, ומיהר להסתלק מהמקום..וביל, בקולו הרם,  אמר: ״המחזה החוזר על עצמו ערב ערב כשהירח במילואו נגמר, חוזרים למחנה״.

קיצוני שמאלי בכדורגל

                                               קיצוני שמאלי בכדורגל

הגעתי לירושלים בשנת 1940 לגימנסיה העברית לכיתה החמישית, ושם נודע שאני שמאלי, ושחקן כדורגל..חברי לכיתה, יוסקה גורבן, בדק, וגילה ששיחקתי בתל אביב, ב״הפועל הכובש נוער״ בתור קיצוני שמאלי,והציע לי להצטרף לנבחרת בית הספר..אני אמרתי לו שאבי מתנגד שאקלקל את נעלי, ואז גורבן שאל  אותי מה מספר הנעל שלי. עניתי: ״44״..״בדיוק כמו שלי״, כך אמר ולקח אותי אתו לעיר העתיקה. שם חיפשנו ומצאנו נעלים מתאימות, יד שניה.קנינו את הזוג המתאים-ואני כשמאלי בחרתי בנעל שמאל, ויוסקה גורבן הימני בנעל הימנית. וכך התקבלתי לנבחרת של בית הספר, כקיצוני שמאלי, כולל לשביעות רצון אבי.

לידיעת הקורא:: יוסקה גורבן היה אחיו הבכור של מוטה גור, לימים רמטכ״ל צה״ל 

דוברי עברית בעברית

                        ישראל ליברטובסקי, אהב דוברי עברית בעברית

אני הייתי דירקטור במספנות ישראל שנים רבות וביחסים חמים עם ישראל המנכ״ל, שאהב אותי עוד מראשית היכרותנו בשנת 1959 באנגליה, כאשר הייתי ראש הצוות הטכני לשיפוץ הצוללות תנין ורהב. ואירגנתי לו סיור מקיף בצוללת תנין, מקיף, ארוך, ומעייף.

״אתה האיש היחידי שהצליח לעייף אותי, ובכל זאת אני אוהב אותך, כי אתה מדבר עברית בעברית״, והוסיף ״אני לא אוהב אנשים שמדברים אלי  בעברית בצרפתית, או עברית בגרמנית, וכו׳ ״.

זמן רב עמלנו, אני וחברי למנוע את הדחת המנכ״ל,  ובמיוחד את מאמציו של שלמה אראל, לאחר פרישתו מצה״ל. סיפורי להלן הוא מאמצי האחרון והבלתי מוצלח, שהביא לנתק סופי . הוזמנתי על ידי ישראל לארוחת צהריים בבית סוקולוב כדי להוסיף לעזור.

.

 שוחחנו וישראל ביקש את עזרתי. אני התכוונתי לעזור לו כמיטב יכולתי אבל לא יצאו מפי דברי חכמה.

פתחתי ואמרתי : ״אם אתה רציני......״ התכוונתי להמשיך במתן עיצה טובה, אבל ישראל לא נתן לי להמשיך וצעק : ״אתה שואל אם אני רציני, אני ישראל בן רחל ליברטובסקי ?״ צעק ודפק בחוזקה על  השולחן, השאיר אותו שבור ואת הכלים שעליו על הריצפה. צעק ויצא מבלי לומר שלום. הבנתי  שאמרתי משהו שישראל לא הבין, אבל הבנתי גם שאיבדתי חבר יקר שלא ראיתי יותר עד שנפרדתי מגופתי  בהלווייתו.

סיפור במעגל על יורם בר-ים

ישראל בן רחל וגרשון ליברטובסקי, סיפור במעגל על יורם בר-ים

בדיונים בחיל הים על אפשרות/כדאיות בניית צוללות בארץ לא שיתפו את  מספנות ישראל. ליברטובסקי כעס והתרעם. אמרו לו  ״אין לך מה לתרום, מה עוד שאינך יודע לכתוב את המילה צוללת בלי שגיאה ואין לך במספנה מישהו המבין בצוללות''. ליברטובסקי רצה להיות שותף, וביקש שיעזרו לו לגייס מומחה לצוללות. יוסקה רום הציע לישראל שיפנה ליורם בר ים הנמצא בארה״ב ויציע לו לעבוד במספנות ישראל. יורם היה על סף שחרור מהיותו אזרח עובד צה״ל

 השנה היתה 1980, ומאחר ואני הייתי לקראת נסיעה לארה״ב, הסכמתי להיות השדכן. יורם שמע אותי, התלבט, אבל לבסוף הסכים להצעתי בתנאי שאני אכתוב לישראל כפי שאני מבין, והוא יחתום על המכתב. ניסחתי מכתב יפה, ויורם שלח אותו בדואר לארץ. נפרדתי מאורה ויורם, וטסתי לחוף המערבי, שם שהיתי כמה שבועות, וחזרתי שוב ליורם. שאלתי הראשונה היתה אם קיבל תשובה מישראל, והוא ענה לי שלא. האכזבה היתה רבה , נפרדנו וחזרתי ארצה כדי להיפגש עם ישראל, אבל כשנפגשנו, אמרתי לו שאני מאוכזב כי יורם כתב לו, והוא לא קיבל מענה. ״שמע יוסקה, אני מחכה לך כדי שתעזור לי לענות ליורם. בעצם לכתוב במקומי ואני אחתום בליינד״. כך ענה לי ישראל. מה לא עושים כשחבר מבקש?  כתבתי, ואני לא מתפלא שבסופו של דבר יורם לא בא לעבוד במספנה

משה גאון

משה גאון

אביו של יהורם גאון, משה גאון, כתב לרב שמחה  בלומנטל ב-ו' באב, תרצ""ה, 6.8.1935  ובו בקשה לעזור לפנחס גרייבסקי 

מכתב התודה של פנחס גרייבסקי '

ב-ו' באב, תשע"א, .6.8.2011,  כותב יוסקה ליהורם גאון על מכתבו של אביו 

 יהורם גאון כותב חזרה ליוסקה במייל מרגש, ומודה לו על "הבונבוניירה" הנפלאה 

אבי מילר

    ט”ו בשבט תרצ״א, נולדה אחותי יהודית,

 

בט”ו בשבט תרצ״א, גרנו בבית העולים ברחוב העליה. ויחד עם חברי ושכני ישעיהו ולדמן (שאביו היה השומר של בית העולים) חזרנו מהחגיגה בגן ברחוב פרץ וכל אחד עציץ בידו..

ישעיהו לא היה מרוצה מהעציץ, ובכה כל הזמן, וגם לא הסכים לקבל את העציץ שלי.

הגענו הביתה, אני לדירתי וישעיהו בדרך לביתו, כשהוא חוצה גשר מעל בריכת מים ריקה, ימינה מהמשרדים. כנראה שהיה מבולבל מרוב בכי ונפל לתחתית הבריכה ונפגע קשות.

נשמעו צעקות ואמי, בסוף הריונה שמעה , יצאה החוצה וקיבלה צירי לידה.

את ישעיהו הובילו לבית חולים ומשם אחר כך לחוץ לארץ, ואת אמי לבית חולים, ששם ילדה את יהודית אחותי.

הסיפור ארוך ועצוב , אבל אסתפק בקיצור הדברים. עברו שנים ועברנו מגורים לצפון תל אביב ולירושלים והקשר עם משפחת ולדמן נותק, וגם לא ידענו דבר על ישעיהו.

יום אחד, במסיבה משפחתית אצל יהודית, ביקשו שאספר על ט״ו בשבט, וסיפרתי. ואז ביקשו לדעת מה עם ישעיהו. לא היה לי מענה. ואז לא הניחו לי וביקשו לעזור לי לחפש.

חיפשנו זמן רב, ולבסוף מצאנו אותו חי וקיים, ושהוא בעל מפעל קטן לציוד מכני.

הגענו לביתוו ושמחנו לראות אותו ואת אשתו.

הוא לא היה במיטבו ולא זכר בדיוק מה אירע לו. הוא גם חשב שאביו היה מנהל בית תעולים.

נפרדנו לשלום ויותר לא ראיתיו

   סגן מנהל המכון לחקר הימים והאגמים,

בשנת 1954 סיימתי את הלימודים באוניברסיטה של מישיגן, וצה״ל אישר לי שנת השתלמות.

ביקשתי לעבוד בחברה של לסטר רוזנבלט, אבל מחלקת המדינה לא אישרה מטעמי ביטחון.

לא, לא. ויצאתי לעבוד במספנת ״היגנס״ בניו אורליאנס, ששם בנו שולות מוקשים, פרי תכנונה של...חברת רוזנבלט.

מאז הידידות, והקשר המשפחתי נשמר עד עצם היום הזה.

 

שנים לאחר מכן, במחצית שנת 1966,כחודש לפני סיום שירותי בחיל הים, נשלחתי לארה״ב למורת רוחי, כדי להמשיך ולטפל בפרוייקט ה״אריה״, שידעתי שקיצו קרוב.

בארה״ב יצא לי לפגוש את יוחאי כמה פעמים, וגם להיעזר בו.

יוחאי שהה בארה״ב מטעם המוסד, ועסק בנסיון לשחרר את אסירי הפרשה.

לשאלתי מה תכניותיו בארץ, ענה לי שהוא מתלבט בין שתי הצעות : אחת בעלת עניין והיא חקר הימים והאגמים, והשנייה היא של האחים יוחננוב, שמציעה שכר גבוה.

אמר לי שהוא מתלבט ושיחליט לאחר שובו ארצה.

אני חזרתי ארצה ימים ספורים לפני שחרורי, ובבית אמרו לי שפרופסור שילה מהמועצה הלאומית למחקר ופיתוח בירושלים מבקש להיפגש אתי בביתו בבית הכרם.

נסעתי אליו, וללא הקדמות אמר לי שהוא מציע לי את ניהול המכון לחקר הימים והאגמים העומד לקום.

עניתי לו שהתפקיד מוצע ליוחאי, והוא ענה לי שיוחאי נתן תשובה שלילית.

אמרתי שזה לא יתכן, כי שמעתי מיוחאי שהוא לא החליט.

הויכוח לא הסתיים, עד שאמרתי לפרופסור שילה שראוי להמתין לשובו של יוחאי ולשמוע מה בפיו.

יוחאי חזר לארץ, והתקשר אלי : ״שמעתי שהציעו לך את ניהול המכון וסירבת כי אני עדיין מתלבט ולא השבתי להצעה. אני מודה לך מאד כי השבת כפי שהשבת, ואני מציע לך להיות סגני״.

לא הססתי, והשבתי לו בחיוב.

לא היה לי יותר צורך לחפש עבודה לאחר שחרורי.

אבי מילר
ט”ו בשבט תרצ״א, נולדה אחותי יהודית
סגן מנהל המכון לחקר הימים והאגמים
bottom of page